מפלס המים הפרטי תגידו, גם אתם מאלה שכמו כל ישראלי טוב, דואגים נורא למפלס הכינרת  אבל לא ממש מתעסקים במפלס "הכינרת הפרטית" של הגוף שלכם?

דווקא יש לך פנים יפות… וכל השאר?… בדיחה ישנה וגרועה במיוחד מספרת על שלושה גברים שמתחרים ביניהם אשתו של מי יותר שמנה. הראשון מספר שאשתו

אימא'לה, זה מתחיל לעלות בחזרה… אוקיי, אז עשיתם מהלך, לקחתם על עצמכם דרך חדשה, שיניתם את אורח החיים שלכם, פרצתם בהורה סוערת למראה כל קילו

מראה מראה שעל הקיר כשהלכתי לניתוח לא ידעתי לדמיין מה יהיו התוצאות של המהלך הזה. מצד אחד, לא יכולתי לראות את עצמי, אפילו בדמיון הכי

מי שאני רוצה להיות להרצאה הראשונה שלי, כאשר רק התחלתי לדבר אל ועל מקוצרי קיבה, קראתי "כשאהיה גדולה אהיה קטנה"… השם הזה נבחר כי זו

מתי החלטתי ללכת לניתוח הייתי בת 44 כשהלכתי, עם כל 140 הקילוגרמים העצובים שלי, בפעם הראשונה לרופא לבדוק את האפשרות של ניתוח לקיצור קיבה. שילמתי

לפעמים אי אפשר לבד כשהילד שלי, בגיל שנתיים וחצי, הגיע יום אחד למעון עם נעליים הפוכות, ימין על שמאל ושמאל על ימין והגננת הסתכלה עליי

להחליף התמכרות בהתמכרות סליחה מראש אם אני שוב עושה לכם חיים קשים. זה תפקידי בכוח. למקרה שלא ידעתם עד שהגעתי… אנשים שהביאו את עצמם למצב

אנחנו לא באמת יכולים לדעת בוודאות מוחלטת מה מחכה לנו מעבר לפינה. האם המהלך שאנחנו עושים יצליח או לא? האם יצליח במלואו או רק בחלקו?

מי לא מכיר את הביטוי "קיצורי דרך מקצרים את החיים"? בואו נשים רגע בצד את העובדה הבדוקה שלאנשים רבים קיצורי קיבה דווקא מאריכים את החיים,

 קיצור תולדות הזמן  לא מזמן חיפשתי תמונה "שמנה" שלי בשביל משהו בפייסבוק. שוב ושוב הפכתי את האלבומים הישנים לחפש איזושהי תמונה שבה אני מצולמת לבד

ניתוח קיצור קיבה הוא ממש לא הסוף! ניתוח קיצור קיבה הוא לא סוף, הוא התחלה. הוא התחלה של תהליך שינוי ארוך ומורכב, הן בהיבטים הפיזיים

מה זה בכלל ליווי מקוצרי קיבה? מה עוברים בתהליך כזה? מדוע הוא כל כך שונה מכל תהליך אחר שניסיתם עד היום כדי לרדת במשקל וכדי

**כמה משקל אתם נותנים למשקל בחיים שלכם? ** יש אנשים שהדבר היחיד שהם רוצים בחיים זה להיות רזים. כי רזה = יפה, רזה = בריא,

  למי מכם יצא לקנות באיקאה פריט ריהוט להרכבה עצמית? כזה שבא בחלקים, עם ערכה שלמה של ברגים, אומים, חלקי פלסטיק ומתכת, יתדות וזוויות וגם,

איך התפתחה שיטת לרזות – דרך הקיצור ? ביום שלאחר ניתוח קיצור הקיבה שעברתי לפני 13 שנים, כשאני שוקלת 140 קילו טבין ותקילין, בהחלטה קצת משוגעת שהתגלתה

אדוני השופט, הוא לא אשם! וגם אני לא. כל עשור ואויב העם הנבחר שלו. אחת לתקופה, והזמנים מתקצרים והולכים, מתפרסם איזשהו מחקר, סדרת מאמרים או

אחד בספטמבר, הילדים חוזרים למסגרות הלימודים, ההורים נושמים לרווחה (לא שממש ברור לי איפה הרווחה הגדולה בלשלוח אותם דווקא לשם…), בעלי העסקים רק יצאו מהלחץ

הייתי רוצה לטעום את טעם האהבה… מי שטעם את טעם המצוקה… יש טעם לחיים האלה? טעם לפגם… טעם הכישלון, טעם האכזבה, טעם החיים וכן הלאה.

לא, זו לא המלצה גורפת לעבור על החוק. כן, זו כן המלצה גורפת לקבל החלטות "מסוכנות" במצבים מסוימים. אם ההורים שלך, המורה שלך מהיסודי, אשתך/בעלך/הבוס

אומרים שרק לאחר חמש שנים אפשר למדוד אם ניתוח קיצור הקיבה שלנו הצליח או נכשל. הייתם רוצים לדעת מראש אם אצלכם זה יצליח? הייתם רוצים

כשמישהו היה אומר לי באירוע חברתי שהוא חיפש אותי ולא מצא הייתי עונה לו שהוא היה צריך לסרוק לרוחב… כשעלתה שיחה על אנורקסיה אני זוכרת

אחד בספטמבר, הילדים חוזרים למסגרות הלימודים, ההורים נושמים לרווחה (לא שממש ברור לי איפה הרווחה הגדולה בלשלוח אותם דווקא לשם…), בעלי העסקים רק יצאו מהלחץ

ניתוח קיצור קיבה הוא לא ריצת 100 מ', אפילו לא מרתון שמסתיים אחרי 42 ק"מ. הוא ריצה איטית ונינוחה לכל החיים, עם הקשבה תמידית לגוף,

  פעם, כשהייתי נערה צעירה (איפה שהוא בשנות השבעים), ראיתי תמונות של אימא שלי בצעירותה (איפה שהוא בשנות החמישים…) במכנסי צינור, מה שאנחנו קוראים היום

  המוכרת העיפה בי מבט אחד ואמרה "אין לנו במידה שלך!" נשתלתי במקום. אני מודה שהתבלבלתי לרגע. כבר שנים שלא שמעתי את המשפט הזה. ואז

  ** מה דעתך לצאת מהארון? ** אף אחד לא ידע שהנישואין שלי מחורבנים. אף אחד לא ידע שרע לי ושאני בודדה. אף אחד לא

  החוויה השנתית בקופת חולים… כל שנה, כמו שעון, קופת החולים המאוד אחראית שלי מזמנת אותי לסדרת בדיקות שגרתיות. עד כאן הכול טוב, אלא שאצלם

סליחה, נו אופנס, כן? אבל יש לי שאלה לכל מחזיקי תעודות המנטור למיניהם. אתם יודעים מי היה מנטור? ובכן, למקרה שאת הפרט הזה שכחו ללמד

"אוקיי", אמרתי לה, "אני פותחת את הדלת ומציצה." "מה את רואה שם?" שאלה. "חדר גדול וריק שבקצהו הרחוק דלת נוספת", עניתי. "מה את הולכת לעשות?"

אחרי יום האישה נשוב להיות נשים של יום יום. אחרי פסח נחזור לאכול חמץ. ואחרי פורים? האם אחרי פורים נסיר את המסכות? מסכת האושר המאולץ,

השקר היה אחד מכלי ההשרדות הראשונים שפיתחתי לעצמי. הייתי ילדה, נערה ובחורה צעירה ללא הגנות, ללא סנגור מבית או מחוץ ולא ידעתי אחרת. וכמו בכל

גם אתם מתבלבלים בין סליחה להתנצלות? אז קודם כל עזבו אותי באימשלכם מכל העניין הזה של בקשות סליחה גורפות בפרהסיה, רק כי יום כיפור, רק

שעתיים לפני הפגישה התשיעית, אחת לפני האחרונה בתהליך האימון שלה, היא מתקשרת אליי. "יש לי וידוי", היא אומרת, "השבוע לא התקדמתי בשיט. אז את חושבת

היה לה חלום. שנים שהיא חלמה את עצמה עומדת בנונשלנטיות על איזה הר אקזוטי בפינה נידחת של העולם, במכנסי דגמ"ח וגופייה, מיקרופון אישי צמוד לה

"יש לה מזל שהיא לא הבת שלי…" נפלט לי.   המון שנים עברו מאז.   אני הייתי בהיריון עם הגור שחגג לאחרונה 28 ותעודות הורות

אני חושבת שדמיינתי את זה קצת אחרת. חשבתי שיש לי זמן להתכונן נפשית, שאולפן צילומים הוא משהו מאוד מואר, שמצלמות הטלוויזיה נורא קרובות ושמישהו כבר

פעם שמעתי שמישהי שאומרים עליה "בחורה נחמדה" סימן שאין שום דבר להגיד עליה. בכלל, היחס האמביוולנטי שיש לי למילה "נחמדה" הוא רב שנים. כי אני,

היא יושבת מולי וטוענת לעומתי בתוקף: "אני טיפוס זוגי. אני לא כמוך. אני לא יכולה לחיות לבד…" מכיוון שהיא לא מתאמנת שלי אלא חברה שלי

פעם, לפני שנות דור, כשהייתי זקנה פחות, יפה פחות, מאושרת פחות ובאופן כללי פחות… עברתי בדרך לאן שהוא ליד שלט חוצות ענק עם מידע שתפס

  עם כישרון אי אפשר לקנות במכולת! זה מה שאמרו לי שנים. כלומר, זה יפה מצידך שאת מציירת יפה, אבל… אז מכיוון שלא ידעתי מה

  "אני מוכרחה נעליים חדשות…" "אני חייבת להחליף ת'אוטו…" ככה הייתי אומרת, ככה שכנעתי את עצמי שזה בסדר, ככה באמת חשבתי. אז נכון, אצל רוב

מאז הפריצה לא נגעתי באוטו שלי. לא בא לי עליו. הבלגן שהשאיר הפורץ, שמצא את כל צרורות המפתחות אבל לא את הקוד, עשה לי איכס.

    בסוף ההרצאה, כשנתתי זמן לשאלות, שאלה אחת המאזינות שלי: אז מה זה בעצם ה"פטיש 5" הזה שאת מדברת עליו כשאת אומרת ששברת את

    מכירים את אלה שהיו בטוחים שכשהם יהיו גדולים הם יהיו מאלפי אריות באפריקה? יחיו בתוך נופים אקזוטיים, מוקפים בחיות מסעירות ובאנשים יפים ואמיצים?

  התקופה הזו בשנה שיופיטר בנסיגה, הכל קורס לך, שום דבר לא מסתדר ועוד ועוד בעיות צצות ודורשות את המעורבות שלך, את הזמן שלך, לפעמים

בכל התמונות שלי מכיתה ז' (ששש… איך את מדברת?) אני נראית נורא מלנכולית, שלא לומר זעופה. לא, זה לא בגלל גיל ההתבגרות. גם לא בגלל

ככה אמרתי בביטחון מלא ושעתיים אחר כך הלכתי לאיבוד. איבוד, מתברר, זה כפר בשם Wurmlos בפרברי ציריך. ערב לפני החזרה הביתה, עליתי על רכבת ב-

על הקשר שבין לשמור סוד לבין לקבל טיפול הכרחי, להשתקם, להחלים. עשו לך, שתו לך, קרה לך, אכלת אותה. אתה בטוח שפישלת ושזו אשמתך. או

  משהו נפלא עומד להתרחש! חברה אנונימית ויקרה מאוד שלי, את אומרת שאת זקוקה למשהו חדש לצפות לו. משהו טוב. ואני חושבת לעצמי וואלה, הייתה

ב- 21 בינואר בכל שנה, כבר 9 שנים ברציפות, אני חוגגת לעצמי יום הולדת. נכון, מהבחינה הכרונולוגית הרשמית, הייתי אז בת 44 וחצי, אבל ביום

אז מה יהיה? לא יהיה כלום. כלומר, לא יקרה כלום אם לא תגרום לזה לקרות. אם תגלה פתאום שאתה מטוס קרב, כמוני, כמו מעטים נוספים,

    אוי וי, אין לי ממה לסבול. מה יהיה? איזו מין פולנייה אני אם כל הזמן רק טוב לי? פולנייה מקולקלת? לפני דקה חזרתי

אחד מגיע לרופא שיניים, מתיישב על הכסא וברגע שהרופא נכנס לו לפה הוא  תופס לו בביצים ואומר: דוקטור, אנחנו לא נכאיב זה לזה, נכון?…  

החיים שלי עד גיל 45 היו מחורבנים למדי. נכון, היה לי עסק מצליח, ילד מבטיח, בעל מרוויח וחיי חברה מקיר לקיר. אבל החיים היו עצובים,

לפני חודש השתתפתי בכנס של בעלי עסקים. הכנס, שהיה סוג של סדנת למידה אקטיבית היה מעניין ומועיל, אבל לא על זה התכוונתי לספר לך היום.