"אני מוכרחה נעליים חדשות…"
"אני חייבת להחליף ת'אוטו…"
ככה הייתי אומרת,
ככה שכנעתי את עצמי שזה בסדר,
ככה באמת חשבתי.
אז נכון, אצל רוב האנשים זה רק עניין של צורת התבטאות.
אבל כרגע אני מדברת על האנשים שבמבנה האישיות הנוכחי שלהם,
ולא משנה מאיזו סיבה,
אסור להם להיות רוצים…
שלא מגיע להם,
שהם לא מספיק "בסדר".
שלרצונות שלהם אף אחד לא נותן לגיטימציה,
כולל הם עצמם.
אלה שאצלם "צריך" הוא לא מילולי,
הוא לא צורת התבטאות,
הוא ענייני באמת.
כלומר, הם חושבים שהוא כזה.
הם מאמינים שבאמת צריך.
כי רוצה זו לא אופציה.
מכירים כאלה?
נעים מאוד, קוראים לי סיגל ואני הייתי כזאת.
מיליון שנה.
לרצות משהו לא היה לגיטימי בכלל.
להצטרך זה כבר סיפור אחר.
אני צריכה.
ככה הייתי משכנעת.
אותם.
אותי.
אההה, את צריכה? נשקול את בקשתך ונראה…
האני הרוצה הוא אני שמגיע לי.
אני שמספיק "בסדר" בשביל לקחת או לקבל מהעולם.
אני שמותר לי.
האני הצריך (לצרכי שכנוע המונים)
הוא אני המחויב לאילוצים, בעיקר מחשבתיים,
ולפעמים לניהול שמגיע מבחוץ.
הבחוץ הזה הוא פועל יוצא של סביבה,
של בית גידול,
של "לא נעים",
של קולות חיצוניים
וגם של קולות חיצוניים שהפכו ברבות הימים לקולות פנימיים.
קרי – חונכת ואולפת כל כך טוב
שה"מנהל" שלך כבר לא צריך להיות שם
ולהגיד לך מה הוא רוצה.
אתה כבר יודע מראש מה הוא רוצה
ואתה בעצמך מנהל אותך לספק את רצונו.
שים לב – אתה מנהל את עצמך לסיפוק רצונו של מישהו אחר.
ריצוי, בעברית.
זה הגיוני כשמדובר במקום עבודה,
כי ניהול טוב הוא ניהול שמלמד אותך
ומשאיר אותך לעשות את העבודה בעצמך
על פי הציפיות וההדרכה שקיבלת.
זה פחות הגיוני כשמדובר במערכות יחסים.
בין הורים לילדיהם (גם ילדיהם הבוגרים מאוד),
בתוך זוגיות,
אפילו בין חברים.
ולא, ריצוי זה לא לעשות משהו לטובת האחר
פשוט כי נעים לך לעשות לו נעים…
ריצוי זה מאגדה אחרת.
זה לא שצריך הוא לא בסדר.
נהפוך הוא.
גם כדי להגיע לרוצה יש הרבה צריך בדרך.
הבעיה היא שלפעמים,
כדי להצדיק את הרוצה אנחנו מעבירים אותו לתחום הצריך.
אז אם הלגיטימציה שאנחנו נותנים לעצמנו לרצות כל מיני דברים פגומה,
ואנחנו מצדיקים את העניין בצריך, מוכרח, חייב…
אולי כדאי לעצור ולבדוק אם מגיע לנו.
מגיע לך?
כי לי כבר מגיע.
לקח לי שנים להגיע למגיע לי.
ועל השאלה הזו, אז מגיע לך? התשובה היא כן.
תמיד כן.
מגיע לך.
אבל זו לא חוכמה שאני אגיד לך את זה.
כדאי מאוד שעצמך ידע להגיד לך את זה.
אפשר להתחיל ללמוד בעל פה, לשנן ולחזור ולשנן:
מגיע לי. מותר לי. אני בסדר. אני שווה.
ולי, עכשיו, מגיע לקנות לעצמי נעליים חדשות. כבר הולכת.
