הייתי בת 44 כשהלכתי, עם כל 140 הקילוגרמים העצובים שלי, בפעם הראשונה לרופא לבדוק את האפשרות של ניתוח לקיצור קיבה. שילמתי במיטב כספי עבור פגישה פרטית אצל המנתח הידוע רק כדי לצאת ממנו מפוחדת ומתוסכלת שבעתיים. לו יכול, היה כנראה מנתח אותי בו ברגע על שולחן המשרד שלו.

קודם כל, הוא הודיע לי חגיגית שבמצבי רק ניתוח מעקף קיבה מלא יעזור ושום ניתוח אחר לא. לאחר מכן, הוא גם חשף בפניי רשימה ארוכה כאורך הגלות של מיני מזונות אסורים, נתקעים ומסכני חיים שמהם אצטרך להימנע בהמשך חיי לאחר הניתוח.

אני זוכרת את עצמי לאחר הפגישה יושבת על הספסל ברחוב וחושבת.

מממ… הוא מצפה ממני אחרי הניתוח להיכנס לדיאטה לכל החיים, ולא סתם דיאטה, אחת המחמירות. ואני הרי כישלון חרוץ בדיאטות אז אם לא אצליח לעמוד בזה אחרי הניתוח אני אמות מזה. הפעם זה ממשי. לא ככה?

וגם, אם אני הולכת על זה אז ייקח לי בערך 3 שנים לרדת את כל המשקל הזה ואחר כך עוד 3 שנים לתקן את הנזקים. אז מה? אני אהיה דוגמנית על בגיל 50? אז מה זה שווה?

והלכתי הביתה.

רק שנתיים מאוחר יותר, אחרי שכבר הוצאתי את גורמי ההפרעה הרגשיים העיקריים מחיי, אלה שגרמו לי להיות עצובה מספיק בשביל לברוח אל האוכל בכל פעם מחדש, נכנס נושא הניתוחים הבריאטריים לחיי שוב, הפעם במפתיע ולגמרי בדלת האחורית.

בסך הכל ליוויתי חברה ביום ניתוח קיצור הקיבה שלה וכאשר הרופא המנתח נכנס לשאול לשלום המטופלות שלו ביקשתי לשוחח איתו. רופא אחר, גישה אחרת, התייחסות אחרת, ניתוח מסוג אחר והופ… תוך שעות ספורות היה לי תור לניתוח טבעת.

לפעמים הייתי רוצה לפגוש את המנתח הראשון ההוא, שלקח כל כך הרבה כסף בשביל להפחיד אותי, רק כדי לומר לו אתה רואה? במצבי ההוא גם הניתוח הכי קל והכי פשוט הספיק לי, תראה איזה תוצאה מרשימה השגתי והכל בזכות הגישה.

גם הגישה שלכם היא זו שתקבע אם תצליחו או לא, ולא משנה באיזה ניתוח.