כשהלכתי לניתוח לא ידעתי לדמיין מה יהיו התוצאות של המהלך הזה.

מצד אחד, לא יכולתי לראות את עצמי, אפילו בדמיון הכי פרוע שלי, רזה על אמת. גם כי מעולם לא הייתי רזה על אמת, גם כי המקסימום שהצלחתי לרדת עם דיאטות לפני שעליתי בחזרה… היה 40 קילו, מה שהושיב אותי בסביבות ה- 100 קילו פחות או יותר. אז נכון, 100 זה נחמד יותר מ- 140 אבל רזה זה לא.

מצד שני, לא ידעתי למה לצפות כי היה לי ברור שבגילי המופלג העור שלי לא יחזור למקום שלו באופן טבעי ובטח לא יתכווץ לו בחזרה מתוח וצעיר לנצח… אבל גם לא יכולתי לדמיין אותי כמה עשרות קילוגרמים פחות ועדיין עם כל העור הזה תלוי עליי.

בחיי שצריך דמיון מפותח במיוחד בשביל זה.

ואז הגיע היום שבו, לאחר ירידה של 50 קילו בערך, העזתי ועמדתי מול המראה, בעירום, מתבוננת בלבן של העיניים של הגוף הזה שהיה שלי אבל לא כל כך הרגיש שלי עדיין.

ומייחלת למות.

אוי, כמה שנאתי את מה שראיתי במראה. אוי, כמה בכיתי. אוי, כמה הרגשתי מכוערת, פגומה, בלתי ניתנת לתיקון, לא ראויה לאהבה. אוי.

לאנשים היקרים שקוראים את זה עכשיו ונמצאים בשלב הזה, הדבר הכי חשוב שאני רוצה לומר לכם הוא שזה רק שלב מעבר. נשבעת לכם, זה שלב, זה זמני וזה ממשיך להשתנות.

חלק מהעור נספג ומסתדר מעצמו, אפילו אצל מי שעושה את זה בגיל מאוחר יחסית, כמוני, שנותחתי בגיל 46. חלק נשאר, לא מושלם אבל הרבה יותר טוב, כלומר זה משתפר עם הזמן, לחלק אנחנו מתרגלים, באמת, העין שלנו מתרגלת והבגדים שלנו מתאימים את עצמם וחלק מאתנו ילכו לתקן את מה שהכי מפריע להם על מיטות הכירורגים הפלסטיים.

הדבר הנכון לעשות הוא, כמה מפתיע… להתחיל לאהוב את עצמנו, כולל את גופנו, בדיוק כפי שאנחנו. זה מה שאני החלטתי לעשות אז, אחרי שגמרתי לבכות דליים.

אצלי המהלך הזה הצליח. לקח זמן, אבל הצליח מעל למשוער. כיום אני מספיק יפה בעיני עצמי. יפה, ראויה לאהבה, לא מושלמת אבל בהחלט שלמה.

והאמת היא שאם הייתי לומדת לעשות את זה שנים קודם, ייתכן שבכלל לא הייתי מגיעה לגודל של ניתוח קיצור קיבה. ובכן, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.