אחד בספטמבר, הילדים חוזרים למסגרות הלימודים, ההורים נושמים לרווחה (לא שממש ברור לי איפה הרווחה הגדולה בלשלוח אותם דווקא לשם…), בעלי העסקים רק יצאו מהלחץ של יולי אוגוסט (כולם בחו"ל) ונכנסים מיד ללחץ של תקופת החגים (כנ"ל, בערך). החצבים בצידי הדרכים מסמנים לנו שהסתיו בפתח ובכלל, רוח של התחלות חדשות נושבת.
כל אחד מבטיח לעצמו את ההבטחות שלו לשנה החדשה, מסכם עם עצמו הסכמים ומחליט שהפעם גם יעמוד בהם… שנה חדשה, כמו חודש חדש, כמו שבוע חדש (שמגיע אחת לשבעה ימים, כמו שעון) מביאה איתה החלטות חדשות. לרוב, אותן ההחלטות שהתקבלו אצלו פה אחד בשבוע/חודש/שנה הקודמים.
דיאטה, למשל.
אז אני רוצה לספר לכם שבדקתי ביומן שלי ומצאתי שיש 365 ימים בשנה ואף אחד מהם לא מתאים להתחיל בו דיאטה. עובדה, מעולם לא הצלחתי בדיאטה (מי כן?…). אההה, כן, בטח שירדתי, המון אפילו, אבל איכשהו הם תמיד חזרו והתלבשו לי על התחת, הקילוגרמים הסוררים. אחרי שבועיים, חודשיים או שנתיים, ירידות של כמה בודדים וגם של עשרות(!) קילוגרמים, לא משנה מה, הם פשוט חזרו.
כי דיאטה, בכל מתכונת שהיא, היא הסכם רע מאוד לעשות עם עצמנו. היא מסוג ההסכמים שנדירים האנשים שעומדים בהם לכל החיים ומצד שני, באופן הכי פרדוקסלי, היא לא יעילה אם היא לא לכל החיים… והיא כזו שברגע שמורידים ממנה את העיניים לשנייה אחת היא בורחת. כמו הכלב שלי. ההבדל היחיד הוא שאותו עוד ניתן לאלף. אותה לא.
אבל עזבו ת'קילוגרמים, הרבה יותר חשוב הגילוי שכל הסכם כזה שעשיתי עם עצמי ולא הצלחתי לעמוד בו הגדיל את מעגל חוסר שביעות הרצון שלי מעצמי. מעגל סגור שכזה שפועל ככה שהאכזבה ותחושת הכישלון מביאים בעקבותיהם את רגשות האשמה ואת הבושה, שמביאים בעקבותיהם את תחושת הגועל ואת ההלקאה העצמית, שמביאים בעקבותיהם את העונש שמגיע לי מעצמי, שמביא בעקבותיו, כמובן, את פרס הניחומים… מי אמר אוכל ולא קיבל?
מאז שפיצחתי את מעגל האימה הזה אני פשוט עושה עם עצמי הסכמים ריאליים, כאלה שבאמת חשובים לי, כאלה שמביאים איתם ניצחונות ולא הפסדים, כאלה שמגדילים את המעגל ההפוך, מעגל ההצלחה והשמחה והכבוד העצמי, כאלה שקל ונעים לעמוד בהתחייבויות שבכל הסעיפים שבהם.
דיאטה (מילה גסה כשלעצמה) היא לא חלק מההסכמים שלי. למה? כי היא בלתי אפשרית. זה למה. בדיוק בגלל זה, בכל פעם שאומרים לי "איזה יופי את שומרת…" אני עונה שאני לא שומרת (ואף אחד לא מבין מה אמרתי). לא שומרת על המשקל, לא שומרת סודות, לא שומרת כעסים ואכזבות, לא שומרת שלדים בארון ולא שומרת מספיק טוב על הכלב שלי…
העיקרון המנחה שלי (אה, כן, עליו אני שומרת מכל משמר) הוא שמותר לי הכול, שתמיד, לעולם יהיה מותר לי הכול ושתמיד, לעולם יהיה זמין לי הכול. יש לכם מושג איזה משקל ירד ממני מהרגע שעברתי לצורת החיים הזו?
ההסכם שלי עם עצמי, גם לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, הוא להמשיך להיות טובה אל עצמי.