אדוני השופט, הוא לא אשם! וגם אני לא.
כל עשור ואויב העם הנבחר שלו. אחת לתקופה, והזמנים מתקצרים והולכים, מתפרסם איזשהו מחקר, סדרת מאמרים או "אזהרת מסע" לגבי סוגי מזונות שונים.
פעם זה היה שומן מן החי, אחר כך שומן רווי ואז שומן טרנס.
בשלב הבא הסוכר הפך להיות מאוד אופנתי בתור האויב המר (מי אמר מתוק?) ואנשים חזרו לצרוך את הכימיקלים המשונים שנמכרים בתור ממתיקים מלאכותיים…
המתקפה התקשורתית על הגלוטן שבקמח גרמה למיליוני אנשים בעולם להמנע ממנו לחלוטין. אגב, המחקרים האחרונים מראים שדווקא אלה שנמנעים מגלוטן נמצאים בסיכון גבוה יותר לעלייה במשקל.
מלח, אויויוי, כלומר נתרן, נהיה מילה גסה.
לאחרונה, הגיע תור החיטה. אני רואה קמפיינים שלמים שמזהירים את כולנו אפילו מצריכה של שתי פרוסות לחם ביום…
אז אתם תעשו עם הטרנדים האלה מה שבא לכם. אני לא תזונאית של אף אחד חוץ מאשר של עצמי ויש לי צורך עז רק לגלות לכם מה אני עושה עם זה.
זורקת לפח!
אני לא מאמינה להם. נקודה.
לשיטתי, להפסיק לאכול לחם (למשל) זה סבבה – אם הבטן שלכם אומרת לכם שזה לא עושה לה טוב. כנ"ל לגבי כל דבר אחר.
מה שמתאים לגוף אחד לא בהכרח יתאים לאחר ומה שמזיק לגוף אחד לא בהכרח יזיק לאחר. זו שטות גמורה בעיניי לקחת את כל מה שאי פעם הזיק למישהו ולאסור על צריכתו באופן גורף. זה חוטא למטרה.
המזון לא אשם. לא אשם בכלום. שמעתם? לא אשם!
ההתנהגות האנושית אשמה. הכמויות, חוסר ההקשבה לצרכים של הגוף, תרבות הצריכה, הסטרס, החיבורים לרגשות.
זה ממש לא איזה שהוא סוג של מזון. אבל כמה קל לתלות בו את כל הרעות החולות של המין האנושי…
ולמי שעדיין לא מכיר אותי – אני אוכלת כל סוג מזון שטעים לי אבל נוראאא מעט. וכבר 12 שנה מתחזקת בלי מלחמות ובלי המנעויות ירידה ישנה של 80 קילו.
מוזמנים לקרוא עוד עליי ועל שיטת "לרזות דרך הקיצור"