כל הפוסטים בהבלוג של סיגל

אומרים שרק לאחר חמש שנים אפשר למדוד אם ניתוח קיצור הקיבה שלנו הצליח או נכשל. הייתם רוצים לדעת מראש אם

כשמישהו היה אומר לי באירוע חברתי שהוא חיפש אותי ולא מצא הייתי עונה לו שהוא היה צריך לסרוק לרוחב… כשעלתה

אחד בספטמבר, הילדים חוזרים למסגרות הלימודים, ההורים נושמים לרווחה (לא שממש ברור לי איפה הרווחה הגדולה בלשלוח אותם דווקא לשם…),

ניתוח קיצור קיבה הוא לא ריצת 100 מ', אפילו לא מרתון שמסתיים אחרי 42 ק"מ. הוא ריצה איטית ונינוחה לכל

  פעם, כשהייתי נערה צעירה (איפה שהוא בשנות השבעים), ראיתי תמונות של אימא שלי בצעירותה (איפה שהוא בשנות החמישים…) במכנסי

  המוכרת העיפה בי מבט אחד ואמרה "אין לנו במידה שלך!" נשתלתי במקום. אני מודה שהתבלבלתי לרגע. כבר שנים שלא

  ** מה דעתך לצאת מהארון? ** אף אחד לא ידע שהנישואין שלי מחורבנים. אף אחד לא ידע שרע לי

  החוויה השנתית בקופת חולים… כל שנה, כמו שעון, קופת החולים המאוד אחראית שלי מזמנת אותי לסדרת בדיקות שגרתיות. עד

סליחה, נו אופנס, כן? אבל יש לי שאלה לכל מחזיקי תעודות המנטור למיניהם. אתם יודעים מי היה מנטור? ובכן, למקרה

"אוקיי", אמרתי לה, "אני פותחת את הדלת ומציצה." "מה את רואה שם?" שאלה. "חדר גדול וריק שבקצהו הרחוק דלת נוספת",