אני חושבת שדמיינתי את זה קצת אחרת.
חשבתי שיש לי זמן להתכונן נפשית,
שאולפן צילומים הוא משהו מאוד מואר,
שמצלמות הטלוויזיה נורא קרובות
ושמישהו כבר יגיד לי שאנסה להתעלם מקיומן,
או שאסתכל לנקודה מסוימת.

אין לי מושג מהיכן שאבתי את כל המידע המפוברק הזה,
באמת. אבל זה לא ככה.
מגיעה בשעה שנקבעה לי, כמו מקצוענית,
עם החולצה הייצוגית תלויה על קולב על הכתף,
בפנים נקיים מאיפור ועם הבעה של
"יאללה, נו, מה מרגש בזה? כל שבוע זה קורה לי. קדימה, גומרים הולכים".

פחחחחח
הצגות.
בסך הכל הייתי צריכה לשכנע את עצמי שיהיה קל וכיף
ושאני בכללללל לא לחוצה מזה.
הצלחתי.
באמת, בחיי שהצלחתי.
רק לא ישנתי בלילה שלפני ובלילה שאחרי. זה הכל…

המאפרת מחכה לי במכחולים שלופים.
בחדר ההמתנה יש מסך שמקרין את מה שמצלמים בתוך האולפן בזמן אמיתי,
אבל למי יש זמן להציץ בו בכלל?
הכל מתוקתק על הדקה.
אולי זה מתוכנן בדיוק בשביל בתולות טלוויזיה כמוני,
כי ככה אין זמן להתעסק בחששות, בהתרגשות
או בלבדוק את מקצועיות המאפרת. בכל מה שחשוב, נו.

ברגע שהיא מסיימת לטייח את פרצופי הישן
ולצייר עליו פרצוף חדש לגמרי
נכנסת המפיקה לחדר האיפור והודפת אותי ישר אל תוך האולפן,
אל מעבר לדלת שכתוב עליה "שקט, מצלמים" (או משהו כזה) והיידה,
ישר אל תוך כיסא המרואיין.
האולפן עצום בגודלו (אני חושבת. לא הצלחתי להבחין איפה הקירות),
חושך מצרים מסביב ושולחן הראיונות,
המנחה ואנוכי יושבים בתוך שלולית אור
שנותנת תחושה מוזרה של שיוט בחלל. אבל נעים.
זהו. אני כשירה לרוץ לפוליטיקה.
סתאאאם.

זה היה ריאיון לתכנית הטלוויזיה "חיים בריא" עם פרופסור רפי קרסו.
הריאיון עסק בנושא ההתנהלות בחיים לאחר ניתוחי קיצור קיבה
והוא ישודר ב-1 בספטמבר בערוץ 10.

אם הייתי מספיק טובה ואם המאפרת השאירה איזושהי פרצה בשפכטל
דרכה אוכל לזהות את עצמי אני מבטיחה להעלות את האייטם לכאן לאחר השידור.

סיגל בר – שוברת קירות
מאמנת אישית, מרצה ומנחה סדנאות לניהול פחדים בשיטת "ההיפך"
לשיחת היכרות בלתי מחייבת – סיגל 054-6678044