כשיורש העצר הפרטי שלי הגיע לגיל המבהיל והתחיל ללכת, לטפס על כל דבר שנראה לו מקובע למקום, לעלות במדרגות על קצות האצבעות ולתחוב את ידיו הקטנות לכל חור, נדרשתי, לראשונה בחיי, לפחד בשביל מישהו אחר או לפחות להחליט עד כמה אני אמורה לפחד בשבילו ואיפה ראוי שאציב גבולות לעצמי וגם לו במסלול ההתנסות שלו מול העולם. לא לתת לו ליפול, כן לתת לו ליפול, כמה לתת לו ליפול?

שיעור בפחדים מהתינוק שלי

הוויכוח הראשון עם אבא שלו על גבולות ההגנה עלה בעניין ניסיונות הטיפוס של ה"עבריין" הצעיר על הספה בסלון. ברור היה שייפול אחורה. ברור כשמש. נו? אז לעצור אותו מלנסות, לעזור לו? האב הגאה לקח על עצמו את תפקיד המציל ומונע האסונות מראש ומבחינתו שלא יטפס לשום מקום. אני מצדי טענתי שאין לעצור אותו ושנפילות, כואבות יותר או פחות, הן חלק אינטגרלי מההתפתחות ההכרחית שלו ורק כך הוא ילמד מהו גבול היכולת שלו.

בוויכוח הנקודתי ההוא הגענו לפשרה לא כואבת, תרתי משמע. הנחנו שמיכות וכריות על הריצפה, לכל אורך הספה ואיפשרנו לו לטפס וליפול ושוב לטפס וליפול, לנסות, להתאמץ, להתעקש, להיכשל ולהצליח. וכמו כל תייר חדש בעולם, להלן תינוק, הוא חקר ובדק ומצא ונפל ונפצע ולמד לקח.

החוויה שבללמוד מהתינוק שלי איך לומדים את העולם הייתה מופלאה. פשוט מפני שכמו כולם, גם אני לא זוכרת את עצמי כתינוקת בשלבי החיים המוקדמים ולא יודעת אילו חוויות למידה העברתי את עצמי או כמה ההורים שלי איפשרו לי להתנסות.

שאני אפול? אין סיכוי

אחד מזיכרונות הילדות שעלה בי בשנות הגידול של ילדי הפרטי היה דמותי שלי בסביבות גיל שבע או שמונה, תלויה מהברכיים על פיגום ברזל גדול בגן המשחקים השכונתי, ידיי מתנופפות לצדדים כדי להעצים את אפקט ההתנדנדות והראש למטה, משהו כמו מטר וקצת מעל האספלט שכיסה את גן המשחקים ההוא.

הפוזה הזו שאני מתארת הייתה אחד השעשועים החביבים עלי אז, בתור ילדה בגן המשחקים ואני זוכרת היטב את תחושת הביטחון העצומה שהייתה לי שלא יכול לקרות לי שום דבר. כלומר, מה פתאום שאני אפול? מבחינתי לא הייתה אופציה כזו בכלל. הברכיים שלי החזיקו חזק וטוב את הפיגום והיו לי שתי ידיים מזומנות לתפוס בחלק העליון בכל רגע נתון, כדי לעצור, כדי לרדת, כדי להפסיק להתנדנד.

זוהי התחושה הילדותית שחוויתי אז ולמה אני מתייחסת אליה? מכיוון שכאמא, לראות את הבן שלי עושה בדיוק את אותו הדבר גרם לי לפרפורי לב מייסרים של פחד והדימיון שלי השתולל לכיוון של "הנה, תיכף הוא נופל על הראש ומפצח את הגולגולת".

נשמע לכם מוכר? אז אתם בטח הורים. אחר כך מגיעה ההליכה הראשונה לבד לגן או לבית הספר, האופניים, הרולר בליידס, הים, מדורת ל"ג בעומר ועוד ועוד ואם שרדתם את כל זה, ייתכן שגם אצלכם, כמו אצלי, הגיע גם שלב האופנוע, הצלילה, המסעות חובקי העולם ושאר מרעין בישין ומבהילין.

מעניין לעניין ובאותו עניין אני מכירה מישהי, בחורה נהדרת, חכמה, מצחיקה ויפה, שעד גיל שלושים ומשהו סירבה להיכנס לים. גם לבריכה. למה? "כי טובעים שם בלו בלו בלו", ככה היא אמרה ויום אחד הייתה לה הארה. היא גילתה שאמא שלה פוחדת מהים. המסקנה המתבקשת הייתה שמכיוון שהאמא פוחדת מהים היא הכניסה את הפחד הזה גם בילדים שלה. התברר שהבילוי הקיצי המשפחתי של הליכה לים היה מסתכם בדשדוש רגליים עד הקרסוליים, אזהרות מבוהלות מכניסה למים, בניית ארמונות בחול ואבטיח. זהו. כמובן שהילדים לא נשלחו לקורס שחייה מסודר. הבחורה המופלאה ההיא, לאחר שהבינה שהיא יושבת על פחד לא לה, פשוט למדה לשחות ובא לציון גואל.

תינוקות אמיצים הופכים לאנשים אמיצים

שנים פחדתי מכלבים כי אמא שלי נשרטה. כן כן, נשרטה על ידי הכלב של השכנים ביום ההולדת הרביעי שלי. רק בבגרותי נפרדתי מהפחד הזה, כשאימצתי כלבה לבקשתו של מטפס הררי הספות ההוא ומאז נכבשתי בקסמן של החיות הללו. גם חתולים. גם אופניים. מבחינות מסוימות אפשר לומר שאני גידלתי את הילד שלי והוא גידל אותי בחזרה.

אז אני את ההחלטה שלי עשיתי. הזכרתי לעצמי לזכור את עצמי כילדה, עד כמה שאפשר. לזכור את התחושות. הגנתי על הבן שלי על פי הקווים האדומים שקבעתי לעצמי ואיפשרתי לו עד אליהם. הקווים שלי היו כנראה רחוקים למדי כי עובדה היא שהוא הפך להיות גבר אקסטרים, רחמנא לצלן ואילו היו לי הגנים המתאימים שעושים שערות לבנות כבר הייתי לבנה כולי.

האקסטרימוש החמוד הזה הקים בשנה האחרונה עסק משלו על אי קטן בקצה השני של העולם, בקאריביים, בדיוק כפי שהוא חלם אותו ואם חשבתי שאני אמיצה, אז בהשוואה אליו, אני אצטרך לחשב מסלול מחדש.

אומרים לי שהיה הרבה יותר נוח אם הוא היה נכנס למסלול הידוע מראש: לימודים, עבודה, חתונה, ילדים, אוטו. בישראל. אז אומרים. שואלים אותי אם הוא לא פחד. בטח שהוא פחד. גם אני פחדתי. אז מה? אז לא לחיות את החיים שאתה רוצה, לא להגשים את החלום שלך? לא לנסות לפחות? לוותר כי אתה פוחד, ללכת בתלם כי ככה כולם אומרים? השתגעת?

אומרים שהפחד הוא החבר הכי טוב שלנו. הוא שומר עלינו, מגן עלינו מפני עצמנו שלא נעשה "שטויות" מסוכנות, שלא נזוז יותר מדי, כי במקום שבו אנחנו נמצאים כרגע הכי בטוח. הכי מוכר. הכי ודאי. אבל הפחד הוא גם האויב הכי מר של האושר האישי שלנו. הוא ממחיז לנו מחזות אימה בראש ויש לו נטייה לנהל את ההחלטות הכי חשובות שלנו בחיים. זוכרים את "תיכף הוא נופל על הראש" מתחילת הפוסט?

הורים יקרים, יש לי בקשה אליכם. השתדלו להזכיר לעצמכם אתכם כילדים, בדקו אם מישהו חסם בפניכם חלומות "מסוכנים" וניתב אתכם אל המקום שבו אתם נמצאים כיום ואל תעשו את זה לילדים שלכם. או לפחות תחשבו על זה.

סיגל בר, מאמנת אישית, מרצה, מנחה סדנאות לניהול פחדים בשיטת "ההיפך" ואמא גאה