קיצור תולדות הזמן 

לא מזמן חיפשתי תמונה "שמנה" שלי בשביל משהו בפייסבוק.
שוב ושוב הפכתי את האלבומים הישנים לחפש איזושהי תמונה שבה אני מצולמת לבד ושרואים בה את כולי.

אז זהו שאין.
כמעט שאין בכלל כאלה ובמעטות שיש לי כבר השתמשתי. השתמשתי? טחנתי אותן עד דק להרצאות ומצגות ופוסטים וכתבות במדיה.

מתברר, שאיפה שהוא בסביבות גיל 20 ומשהו הפסקתי להצטלם. זה אומר שיש לי חור שחור עצום בזמן, חור של הרבה שנים בתולדותיי.

תגידו, עד כמה אדם יכול לשנוא את מראהו עד שכל מצלמה בסביבה מפחידה אותו?

עד כמה קשה לנו להביט בעצמנו בתמונות כאשר אנחנו לא אוהבים אותנו?

הרצון הזה להיעלם, להסתתר, שלא יראו אותי ושלא ילעגו לי או ירחמו עליי אופייני מאוד לאנשים עם עודף משקל.

הבעיה היא שאנשים כמוני (כפי שהייתי אז), שעושים הכל כדי להיעלם מהתודעה, נמנעים מהעולם, מחברים, מאירועים… נעלמים גם לעצמם. בבחינת מה שאני לא רואה לא קיים…

ושם, האוכל נכנס בתור התחליף לחבר. זה שממלא את החור הרגשי. מנחם, ממלא, מחמם ולעולם לא יגיד מילה רעה… כי אוכל לא יודע לדבר.
את כל התפקידים שיש לאוכל בחיינו אנחנו בעצמנו נותנים לו ובכוחנו גם לקחת ממנו בחזרה.

אוכל הוא לא חבר. הוא גם לא אויב. הוא לא שום דבר חוץ מאשר אוכל.
רק כשאנחנו יודעים לאהוב את עצמנו בדיוק כפי שאנחנו – נצליח לנטרל אותו מכוחות העל שייחסנו לו והוא יחזור למקומו הטבעי. דלק, צורך, כיף, נעים, טעים. כולה אוכל, נו.

מסכימים? התחברתם?

נשמח לשמוע את