הייתי רוצה לטעום את טעם האהבה…
מי שטעם את טעם המצוקה…
יש טעם לחיים האלה?
טעם לפגם…
טעם הכישלון, טעם האכזבה, טעם החיים וכן הלאה. זה לא מקרי שכל סוגי הרגשות מיתרגמים אצלנו לטעם, גם בשפה וגם בהתנהגות.
המילה טעם מייצגת את אחד החושים שלנו, זה הממוקם בבלוטות הייחודיות שבלשוננו.
אבל היא מייצגת עוד משהו, חשוב לא פחות. טעם הוא נימוק, הסבר, סיבה.
מִטְּעָמִים השמורים עמי החלטתי… כלומר, ה"למה".
ועכשיו, בואו נחבר בין הטעם הזה לטעם ההוא.
כל מי שהתמודד אי פעם עם עודף משקל פגש במהלך חייו הרבה מאוד שיטות הרזיה. כל השיטות כולן, אבל כ-ו-ל-ן ( ! ) מכוונות אל ה"מה" לאכול ומה לא, "מתי" לאכול ומתי לא, "כמה" לאכול או כמה לא.
המתקדמות שבהן כבר מדברות קצת גם על ה"איך" לאכול או איך לא.
אף אחת מהן, אבל א-ף א-ח-ת ( ! ) לא מפגישה אותנו עם ה"למה".
מה הטעם (הסיבה) לאכילה שלנו? והטעם הזה, כאמור, לא נמצא בבלוטות שעל לשוננו. הטעם הזה נמצא במקומות אחרים לגמרי. הוא נמצא במרכז הרגש שלנו.
אז כשאני שואלת אנשים איזה טעם יש לאכזבה הם עונים: מר. או לחילופין: שוקולד. ומחייכים בהתנצלות.
והם יודעים מה שהם אומרים. כשמר לנו על הלב אנחנו מפצים על הלשון…
אחד התרגילים שאני נותנת לאנשים שאותם אני מלווה בדרכם לשנות חשיבת אכילה (כן, אלה לא הרגלי אכילה, זו חשיבת אכילה) הוא לתעד את הרגשות שעולים אצלם רגע לפני שהם פונים לאכול אכילה לא מתוכננת, זו שמחוץ לשורה.
הגילויים פוקחי עיניים.
הייתי עייפה. הייתי בלחץ. שיעמם לי. הרגשתי בודד. ועוד ועוד, כי יש הרבה טעמים (סיבות) לאכילה נסיבתית…
כן, תנסו את זה בבית, את התרגיל הזה.
גם אני, שלא מרגישה שום מאמץ בשימור הירידה של ה- 80 קילו שלי כל כך הרבה שנים, מוצאת את עצמי לפעמים ניגשת אל המקרר ומחפשת "משהו". משהו. בא לי משהו. אלה בדיוק המילים שמתנגנות לי בראש.
ואז אני מסתכלת על תכולת המקרר המלא כל טוב, מבינה שאין שם שום דבר שאני באמת מחפשת והולכת לבקש חיבוק איפה שאני באמת יכולה לקבל אותו.
חיבוקים, מתברר, לא נמצאים במקרר…