בגיל 45 סיגל בר עצרה את העולם וחישבה מסלול מחדש. התגרשה, הורידה 80 קילו, פיתחה קריירה חדשה, מצאה אהבה וגילתה את הייעוד שלה בחיים.
עשרים שנה ידעתי שאני צריכה להתגרש אבל לא היה לי האומץ למשוך בכבל ולעצור את הרכבת הזו שדהרה לתהום.
בגיל 45 מצאתי את עצמי עדיין בתוך הנישואין האלה, שוקלת כבר 140 קילו, עם סוכרת דוהרת, כולל הדקירות היומיות באצבע, עם כולסטרול, עם טריגליצרידים, עם לחץ דם גבוה, עם צניחת שלפוחית, עם שתי קופסאות סיגריות ביום, עם דום נשימה בשינה, עם המון אוכל דיאטטי במקרר ועם המון תרופות בארון.
אבל בלי עבודה (כי מי יוצא לפגוש לקוחות ככה?) אז העסק שלי, משרד הפרסום שהייתי כל כך גאה בו, כבר די מת, כמוני. בלי אהבה, בלי סקס, בלי שמחת חיים, בלי יכולת להרגיש כלום, כל התריסים סגורים, כבויה לגמרי. כבר לא ידעתי מי זו האישה הזו שאני רואה במראה. אולי בגלל שלא החזקתי מראות בבית.
ישנתי בישיבה, על הספה בסלון, כי אם שכבתי אז נחנקתי. למעשה גרתי בבור קבוע בתוך הספה שבסלון. החברים שלי שראו אותי ישנה ככה קראו לי בודהה. לא יכולתי ללכת עשרה צעדים. הייתי נרדמת באמצע שיחה. ובנהיגה, יותר מפעם אחת. זה סוג של נס שאני חיה היום.
שואלים אותי איך בכלל הגעתי למצב כזה. אז זהו, שלא היה שום דבר מיוחד או טראומטי בילדות שלי. ילדה רגילה במשפחה נורמטיבית, אוהבת ומתפקדת. הכתובת לא הייתה על הקיר. ממש לא. זוג הורים אוהבים, משתדלים, שכונה מצוינת, בתי ספר מעולים. הדרכתי בצופים, בצבא קיבלתי את התפקיד הכי נחשק שהיה אז לבנות, הלכתי ללמוד באוניברסיטה, היו לי חברים וחברות ובני זוג ואהבות נעורים. נשמע טוב.
אבל את הדבר הכי חשוב שכחו ללמד אותי.