לפעמים אי אפשר לבד

כשהילד שלי, בגיל שנתיים וחצי, הגיע יום אחד למעון עם נעליים הפוכות, ימין על שמאל ושמאל על ימין והגננת הסתכלה עליי בהאשמה גלגלתי עיניים והסברתי שהוא היה מוכרח לנעול נעליים בעצמו. לבד.

כולנו עוברים את השלב הזה בחיים ואם רק יאפשרו לנו נלמד להסתדר לבד. אבל אם יאפשרו לנו עוד יותר אז נלמד גם לבקש עזרה, שזה השלב הבא בהתפתחות שלנו והוא לא פחות חשוב.

כשאדם לוקח על עצמו תהליך שינוי שלוקח זמן, אבל ממש לוקח זמן, לפעמים שנים, גם אם הוא נחוש מאוד, גם אם הוא מהסוג של רצי המרתון ולא מהזן של הרצים למרחקים קצרים, גם אם הוא מגיע מוכן נפשית, פיזית ומכל בחינה אחרת, כדאי מאוד שיהיה מסוגל לבקש עזרה.

יש אנשים שהולכים לניתוח קיצור קיבה ובטוחים שזהו סוף המסע, שזהו, רק עוד הקושי הזמני הזה של ההסתגלות והופ, הם אחרי זה והחיים דבש. יש אנשים שהדבר שהכי מפחיד אותם בהליכה לניתוח הזה הוא הניתוח עצמו. אני אקום מהניתוח בחיים? כמה יכאב לי? תוך כמה זמן אוכל לחזור לעבודה? האם אהיה רעב?

אני מודה שזה ממשיך להפתיע אותי כל פעם מחדש. בן אדם, אני אומרת לאנשים כאלה, הניתוח זה רק השפיץ של ההתחלה. אתה יוצא למסע ארוך, לדרך לא ידועה, להכיר את עצמך כפי שמעולם לא היית, להגיב אחרת, להרגיש אחרת, לחשוב אחרת, לזוז אחרת, להיות מישהו אחר וזה מה שמטריד אותך? אתה רוצה לרזות לרמה שלא יזהו אותך ואתה לא לוקח בחשבון שאולי אתה בעצמך תתקשה לזהות אותך?

שינוי בדרגה כזו מצריך מאתנו לראות את "השטחים המתים" שלנו, כמו בנהיגה בכביש ובשביל זה צריך מראות. אנשים בסביבה שלנו הם מראות. הם רואים את מה שאנחנו לא רואים על עצמנו ואם הם מספיק קרובים ומספיק כנים אתנו הם יגידו לנו את מה שאנחנו צריכים לדעת.

יש מסעות שאת תחילת המסלול שלהם אנחנו יודעים אבל אין לנו מושג מה מחכה לנו מעבר לפינה, מה נפגוש בדרך או באיזה צמתים נצטרך לקבל החלטות. קיצור קיבה הוא בדיוק מסוג המסעות האלה.

לבקש עזרה זו עוצמה אדירה. לא לבקש עזרה כשצריכים אותה זו חולשה.

 

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן