ככה אמרתי בביטחון מלא
ושעתיים אחר כך הלכתי לאיבוד.

איבוד, מתברר, זה כפר בשם Wurmlos בפרברי ציריך.

ערב לפני החזרה הביתה,
עליתי על רכבת ב- Herliberg,
פרבר בצידה השני של העיר הגדולה והיפה הזו,
לבד, בדרכי למרכז העיר.

השעה הייתה בערך עשר וחצי בערב
והשוויצרים בפרברים כבר ישנים כנראה,
אם להסיק משממת הרחובות ותחנות הרכבת.

מכיוון שלמחרת בבוקר הייתה לי טיסה לארץ
ולא רציתי להישאר עם כסף מקומי,
יצא כך שהיה לי כסף מזומן בדיוק לכרטיס הרכבת
ועוד פחות משני פרנק שוויצרי.

ומכיוון שאני ישראלית הייתי בטוחה, בלי לבדוק כמובן,
שהתחנה המרכזית בציריך היא התחנה האחרונה.

ומכיוון שאני עפיפון אוהב אדם
והאנשים שהיו ברכבת עניינו אותי יותר ממפת התחנות,
נסעתי עוד איזה שמונה, תשע, עשר תחנות יותר מדי
לפני שהיכתה בי ההבנה שהייתי צריכה לרדת מזמן.

אז ירדתי, עברתי לצד השני
וראיתי שהרכבת חזרה תגיע רק בעוד חצי שעה.

תחנת רכבת נטושה,
חצי שעה המתנה,
פחות משני פרנק במזומן,
הטמפרטורה אפס מעלות (!),
אני מתה מעייפות וצריכה עוד לארוז,
להתארגן לטיסה ולקום מוקדם בבוקר שלמחרת.

והפאדיחה. אוי, הפאדיחה.
אני הלכתי לאיבוד.

אני.

אוקיי, אז מה עכשיו?

עכשיו אני אחליט מה אני עושה עם זה.

תכלס?
ברמה הטכנית, מניסיון,
אם יש עליי טלפון וכרטיס אשראי הכל פתיר.

ברמה הרגשית יכולתי להתבאס.

יכולתי, אבל בשביל מה לי?

אחד הכללים שאני פועלת על פיהם,
עד כמה שאפשר
וגם מעבירה אותם לאחרים,
אומר כך:

כשקורה לך משהו מבאס תעצור לרגע,
תשאל את עצמך אם בעוד חודש תוכל לצחוק מזה.
אם התשובה היא כן אז כדאי שתתחיל לצחוק מזה כבר עכשיו.

היה מצחיק, קפוא, מלא חיבוקים טלפוניים
ונגמר בחברה טובה שמחכה לי בפתח המלון עם קפה גדול וחם.

והיה גם אושר גדול על יישום מוצלח של כלי עבודה לשעת צרה.

כי מה שווה ארגז כלים אם הם מחלידים בו מחוסר שימוש?

ועם ארגז כלים כזה – בחיים אני לא אלך לאיבוד.

סיגל בר – שוברת קירות

מאמנת אישית, מרצה ומנחה סדנאות לניהול פחדים בשיטת "ההיפך".

לתיאום שיחת היכרות טלפונית ללא התחייבות 054-6678044